הבת שלי במשבר - בגלל מידג'ורני היא לא רוצה יותר לצייר, ולא יודעת מה ללמוד בתיכון.

בואו לא נתחיל עם הקלישאות של - היא צריכה ללמוד להשתמש במידג'ורני ולנהל אותו וככה יהיה בסדר. נצלול קצת לעומק ואולי נצא עם שתיים שלוש תובנות.

נערה חכמה בת 14, שבחדשים האחרונים חווה משבר כמעט קיומי. עד לפני שנה היא רקדה בלט באופן אינטנסיבי וגם ציירה ועשתה עבודות אמנות ויזואליות מאוד טובות - טכנית וגם קונספטואלית.

לפני שנה הפסיקה לרקוד, ונשארה עם הציור והאמנות הויזואלית. ועכשיו בום! הציורים של מידג'ורני באמת מהממים והיא מרגישה שאין לה במה להחזיק את התקוות ואת הלימודים. בת 14, עולה לכיתה ט' ומבינה את מה שקורה סביבה.

אמא שלה התקשרה להתייעץ, וגם מאוד כעסה על בית הספר כי כשהילדה סיפרה את זה ליועצת בית הספר זו לא התייחסה ולא ידעה מה להגיד.

התחלנו עם הרגשות של הכעס, הצעתי להוריד. הצוות המקצועי של מערכת החינוך גם ככה לא מתפנה לנשום אז עוד להתעדכן, ללמוד דברים חדשים - באמת. הצעתי להוריד ציפיות ולחייך על המערכת. זה מה יש.

והנערה, מה יהיה איתה? האמא גם ככה מגדלת את הבת שלה בהלך רוח של צמיחה שמדגיש את הלמידה והתהליכים, ולא את התוצאה הסופית, ועדיין יש משבר.

חשבנו על כמה דברים. במיידי - האם אפשר שהנערה תחזור לריקוד - שיש בו גם אלמנט פיזי והיא אהבה מאוד. במקביל היא תתחיל לברר לעצמה מה היא אוהבת בציור - האם את החלק הקונספטואלי - איתו אפשר להמשיך גם בכלי הבינה החדשים, או שאולי היא אוהבת דוקא את הקטע הפיזי, של הציור. עצם הבירור יעזור להבין עם מה היא מתמודדת. עם האובדן של כשרון מסוים שחשבה לבנות והוא יהיה פחות שימושי, או עם יכולת ההבעה העצמית שהיא תוכל להמשיך לפתח רק עם כלים אחרים.

כדאי להזכר גם שיש לא מעט אנשים שהיכולת המילולית שלהם לא טובה אבל בציור הם מתבטאים מצוין. הם יצטרכו כלי בינה אחרים, שלא דורשים הבעה במילים. פעם לא היה צורך להתמודד עם זה בגיל 14, כי זו הייתה עסקת חבילה שהחזיקה יפה עד לתואר ראשון או אחר כך. עסקת החבילה הו מתפרקת עכשיו.

בטווח הבינוני - יש לה עוד ארבע שנות תיכון. מעבר למקצועות הליבה, מה עושים? הטריביאלי, כדאי להתידד עם כלי הבינה החדשה, כי הם זזים מאוד מהר, ואפילו שעוד כמה שנים יהיו מאוד שונים מהיום, אפשר כבר עכשיו להפיק מהם הרבה.

אבל מה שכנראה חשוב זה ללמוד איך לומדים "לבד", וכאן אני רואה לפחות שני מסלולים.

המסלול הראשון קשור בהעמקה ועשיה בתחום מסוים במשך כמה שנים, כדי להבין ולהכיר ולראות לעומק. לדעתי האישית זה ממש לא משנה מה תחום העניין, אבל הדינמיקה הארוכה, הלמידה מנסיונות, הפרספקטיבה שמתפתחת הם הנכסים העיקריים, וזה יכול לקרות בכל תחום שרוצים. ובטח שחשובה גם הנחיה טובה של מבוגרים, ככל שאפשר.

המסלול השני הוא של למידה מהירה של דברים שקורים עכשיו. של כלים חדשים, של עולם תוכן חדש שפתאום תופס תאוצה, של היכולת להכנס מהר לעולמות חדשים. זה דורש גם בטחון עצמי, גם יכולת לשהות לפחות לזמן מסוים במקום בו לא מבינים, להתקדם למרות אי הבהירות, לנסות מגוון אסטרטגיות, ולדעת גם אם מתאים להמשיך או אולי לעזוב.

מבחינתי זו בנייה של "קונטקסט". אני חושבת שזה יהיה אחד האתגרים הנפוצים ביותר, למעשה אני רואה את זה כבר היום. למידה של הרבה דברים "קטנים", הרבה נקודות, לא יוצרת בהכרח את התמונה הגדולה. את הפרספקטיבה. לצורך זה צריך או מזל גדול כדי להתקל במנטורית או מורה שמביאים איתםן את היכולת לתת את זה, או אולי להתקל בקורסים שעושים את זה. הבעיה עם הקורסים היא שהם לא בהכרח ייראו פרקטיים ויעזרו מיד מחר - וזה הפך לצו השעה. לפעמים גם יצא לבלות מספיק זמן בתחום מסוים כדי שהנקודות כן יחפפו אחד לשניה וכן יצטרפו בסוף לראייה יותר רחבה.

למה זה נחוץ? הפרספקטיבה מאפשרת לנו להבין מה אנחנו עושות.ים, לקבל החלטות ולנווט את דרכנו. כמו להיות נמלה שצופה בצילומי רחפן ומקבלת אינפורמציה יותר טובה לגבי השטח בו היא סוחבת עכשיו גרעין חיטה שגדול פי 100 ממשקל גופה.