מזל טוב, הפכת לאם יחידנית מבחירה! גם אם את פריבילגית צפויה לך תקופת השרדות. תהיי מוכנה.

מזל טוב, הפכת לאמא!

מוכר לי, הייתי שם. אצלי זה היה בשנות הארבעים, עם האימוץ של הבן הראשון וקצת אחרי הצטרפה גם אחותו. אצל אשה שהתייעצה איתי היום זו הייתה לידה בהריון מתוכנן ויחידני, בגיל 35. חברה טובה הפכה לאם יחידנית מבחירה בשנות העשרים שלה - הרבה לפני כולן, כי תמיד ידעה שהיא רוצה להיות אמא ולא התאים לה לחכות. קולגות הפכו לאמהות עם תאומים, או שני ילדים בגילאים קרובים, ויש עוד. כל אחת והסיפור שלה.

אני זוכרת שכולםן אמרו לי שהורות היא הלם שאי אפשר לדמיין, אז החלטתי לא לדמיין, ונתתי למציאות לנחות. מזל שהיו כמה חברות טובות שעברו את זה לפני. כי היו כמה שנים קשות מאוד.

נתחיל מכך שיש לפוזיציה הזו המון יתרונות

את מגיעה להורות בוגרת יותר, את מכירה את עצמך טוב יותר, את לא מרגישה שהקריירה בתחרות עם האמהות כי יש לך סדרי עדיפויות ברורים. את בדרך כלל מבוססת כלכלית, את צריכה את העצמאות שלך, וכנראה גם אוהבת לקבל החלטות בעצמך. זה לא אומר שאת לא מתייעצת עם כל מי שצריך.

זו הפוזיציה והיא קיימת. C'est la Vie. הכי לא עוזר זה להמשיך לחשוב מה היה אם, או להשוות את עצמך לשכנים, לזוג עם ארבעה ילדים שנראה לך שמסתדר. אני לא כוללת בקבוצה הזו את הגרושות בטוב שיש להן את בן/בת הזוג שיכול.ה להיות שם כשצריך.

נמשיך עם עובדות שכדאי להכיר בהן, והן חלק בלתי נפרד מהעסקה והקריירה שלך.

אין לך גיבוי. כן, את זו שצריכה לקום כל בוקר ולהוציא את הילדים למסגרות, אז את לא יכולה באמת להיות חולה. אז זו שצריכה לעשות מקלחת, ולהשכיב לישון גם אם את מרגישה שאת חצי מתה. את תצטרכי לבטל פגישות כשהילד שלך יעלה חום ל 40 מעלות, את זו שתרוצי עם הבת שלך למיון כשהיא תחתוך את הסנטר או הגבה, כמו שכל הילדים עושים. יש לך פחות זמן לעבוד, ותוכלי לעשות פחות נסיעות לחו"ל.

את זו שקמה בלילות. יש ילדים שישנים מיד כל הלילה אבל כנראה לא הילדים שלך! אם חשבת או תכננת שתהיה אופר שתקום בלילות במקומך - אני לא ממליצה. זו הייתה התכנית שלי עד שלמדתי על מחקר שנעשה באפריקה בשבט בו הקהילה מגדלת ביחד את הילדים. בדקו למי הילדים הכי קשורים. הפלא ופלא, הם הכי קשורים למי שקמו אליהם בלילות! אז שיניתי תכניות, ואני זו שקמתי אל הילדים שלי בלילות. גם את תעשי את זה כנראה, גם כי את עצמאית ולא תרצי שמישהו נוסף יגור בבית שלך.

המקום הזה בו אין לך גיבוי, הוא מלחיץ. את בסוג של השרדות, כל הזמן, גם אם נדמה לך שלא. להיות אמא זה לשמוע קריאות של "אמא" גם של ילדים אחרים, כי את תמיד בכוננות, גם כשהכל רגוע ושקט.

הכוננות המתמדת הזו גובה מחיר כבד. קוראים לו סטרס. אז אם חשבת שאת רק עייפה, או שאת רק צריכה לג'נגל כמה כדורים בידיעה שחלק נופלים על הרצפה, או שיש סיבה אחרת, תחשבי שוב.

מה אפשר לעשות?

לתכנן תקופת עבודה במקום יציב שיש בו גם גמישות. עדיף כמובן מקום בו את מתקדמת, נהנית ומעריכים אותך. אין כזה? תהיי מוכנה להתפשר. ומי שרוצות לכעוס עלי, סבבה. גם אני כעסתי על כל מי שאמרו לי את זה לפני שהייתי שם.

לא לכעוס על עצמך אם נתקעת במקום עבודה שהוא לא משהו, או שנשארת בתפקיד שנתיים שלוש מעבר למה שהיה נכון. הייתה סיבה, והיא לא הגיל שלך, היא לא חוסר המסוגלות שלך, היא הסטרס בו היית. יכול להיות גם שהיו סביבך מי שניצלו את המצב לטובתם. גם זה קורה.

לרכב על הגל עם אלו שמבינים שהחיים והמשפחה חשובים יותר מהקריירה. הרצון להגביל את ה"מסירות" וה"זמינות" לעבודה,הופכת לדרישה לגיטימית ונפוצה, אז מעסיקים כבר לא כל כך מתרגשים מבקשות כאלו.

לעבור לגור במקום קהילתי. שכונה אינטימית בעיר גדולה, קיבוץ. שם את פחות לבד, בדיוק בדברים המלחיצים ובאופציות לגיבוי הבסיסי שחסר לך. לעשות מאמץ להתחבר לאמהות מהגן ובית הספר, החברויות האלו יכולות להשאר לכל החיים.

לשמור על עצמך, ולנסות, ככל שתצליחי למצוא את הזמנים והפעילויות מהם את שואבת אנרגיה, במאמץ קטן יחסית.

לראות סרטונים, סרטים או לקרוא ספרים (הצחקתי) על אמהות יחידניות. להזכיר לעצמך שמותר לך לשים את הילדותים מול המסך, ושאסור לך להיות מושלמת. זה לא חלק מהעניין.

מה כדאי לזכור כשקשה?

התקופה הזו נגמרת. אחרי שלוש שנים, או אחרי עשר. מגיע הזמן בו הילדותים פחות תלויים בך ואת חוזרת להצמיח אנרגיה וכנפיים. השמחה והאושר כשזה מגיע הם עצומים, וזה שווה.

לילדותים לא חסר כל כך הרבה כמו שאולי נדמה לך. הא.נשים שאני מכירה שגדלו עם אמהות יחידניות יצאו מדהימות.ים. גדלו בבית שאין בו ויכוחים בין ההורים, יש סמכות אחת והיא ברורה, והיא מגיעה עם המון המון אהבה.

אם קשה לך עכשיו, מותר לך, אם תוכלי, להרגע - זה לא יימשך לנצח. מותר לך, ואפילו נכון, לתלות את התחושות הקשות בהורות המיוחדת הזו. את לא צריכה לחפש סיבות אחרות, את יכולה לדאוג לעצמך ולחיים שלך.

קל לי לכתוב מהמקום הנוכחי של מי שיש לה כבר ילדים יותר עצמאיים. יש לי אויר, הם לא צריכים אותי כל דקה, אני גם לא בכוננות מתמדת. יש לי אנרגיה ושמחת עשיה.

בקרוב אצלך!